<h1>תוספות תלמידי רבינו פרץ — מכות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[מכות י"ג ע"ב] גמרא ר' יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו. פירש הקונטרס, בכלל כל העריות היו, דכתיב [ויקרא י"ח] ונכרתו הנפשות העושות. ולמה יצא כרת באחותו, למה שנה בכרת שלה, דכתיב [שם כ'] ואיש אשר יקח את אחותו. ולא נראה, דהוה ליה למימר אחותו בכלל היתה, כמו גבי הבערה [שבת ע' ע"א]. לכן נראה לי, חייבי כריתות בכלל היו, בכלל מלקות, דהא בכל העריות יש לאו בפרשת אחרי [שם י"ח], וגמרינן הכא דבכל לאו איכא מלקות מן והפלה השם את מכותך וגו' [דברים כ"ח], ולמה יצאת כרת באחותו בפרשת קדושים [ויקרא כ'], והלא אחותו היתה כתובה עם כרת העריות דבקדושים דכתיב ונכרתו הנפשות, אלא לכך חזר ושינה בכרת שלה, יצאה לדונה בכרת ולא במלקות, כלומר לנתק מלקות הלאוין מכולן ומינה תידוק דכל חייבי כריתות לא ילקו.
[מכות י"ג ע"ב] ר' יצחק אומר חייבי כריתות, כו'. וקשה לר' יצחק, דכל כרת לית ביה מלקות, אם כן לאו דכריתות למה לי, אי למלקות הא מכרת דאחותו [ויקרא כ'] נפקא דכרת לית ביה מלקות, ואי משום קרבן הא אסיקנא לקמן הכא דקרבן לא בעי אזהרה. ושמא יש לומר, דנכתבו לטפויי איסורא. והכי נמי צריך לומר בכל לאו הניתק לעשה ובלאו שאין בו מעשה, דלאו דידהו לטפויי איסורא אתא.
<h2>דף ג.</h2>
[מכות י"ד ע"ב] הכי גרס רש"י, ואידך ר' יצחק סבר לה כרבי אלעזר אמר רבי אושעיא דילמא שני לאוין וכרת אחד חלוקים לקרבן. והלכך במפטם וסך כיון דחלוקין בלאוין ידעינן שחלוקין לחטאות. ואם תאמר, כיון דלאוין מחלקין, אם כן למה לי ואל אשה [ויקרא י"ח] דלעיל לחלק, תיפוק לי משום דלאוין מחלקין. ופירש רש"י, דאין הכי נמי, דכיון דלאוין מחלקין, בעריות נמי לא בעי חילוק, ולא אצטריך למידרש ואל אשה דלעיל לחלק, דאייתר ליה עיקר קרא דכרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות, ואחותו דסיפא דקרא כדמוקמינא בפירוש הקונטרס כאן. והכי נמי מידרשי קראי בכריתות [ג' ע"א]. והקשה הרב ר' שלמה מדרוייש, לרבי אליעזר אמר רבי אושעיא דאיצריכו ליה לאוין לחלק במפטם וסך, אם כן לא לילקו עלייהו, דכי היכי דבעינן למימר אי קרבן בעי אזהרה דלא לקי אלאו דכריתות הכי נמי כיון דחילוק קרבן בעי אזהרה דלולי הלאוין לא היינו מחלקין הכרת לב' קרבנות לא לילקי עלייהו. ויש לומר, דמכל מקום נהי דאיצטריכו ליה לאוין לחלק, בשביל זה לא נמנע ללמוד ממנו מלקות, כיון דידעינן בהו עיקר חיוב קרבן על ידי הכרת בלא לאו, נהי דחילוק לא ידעינן אלא מלאוין, מכל מקום ילקה.
